הלכות יסודי התורה פרק חמישי הלכה ד': וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה חילל וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צ"ל שלא היו ממיתין אותו ב"ד בזמן הבית אפי' הרג באונס שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו שנאמר וכו' ובסמוך דין וא"ו כתב כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות וכו' ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע"א ג"ע וש"ד שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין בהן ואם עבר ונתרפא בהן עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו ע"כ. ותמהו כל נושאי כליו מאי שנא באונס מחמת אנס מפחד מיתה אין מענישין אותו כלל כשעבר וכשנאנס מחמת חולי שיש בה סכנה מענישין אותו עונש הראוי כשעבר והנה בחורף שנת תקצ"א כתבתי בזה דבר נחמד כד הוינא זוטרא לגברא רבא כבוד הגאון מוה' אלעזר לאנדא זצ"ל בעה"מ יד המלך והואיל דחביבא עלי גירסא דינקותא אציגה נא אלה הדברים כתבניתם אז והיו פרי בכורים לימי הנעורים וכה כתבתי: הנלע"ד טעם נכון לדעת רבינו כאשר נקדים להתבונן ולהבין מדוע באונס מחמת מיתה פטור מעונשו ואמאי הא מ"מ הוא בבחירתו עשה הפעולה רעה ההיא הן הי' לו להשליך נפשו מנגד לבלתי יעשה מכל התועבה: הלא רואים אנו איך התורה השלימה צוותה על זה שיהרג ואל יעבור ולא חסה על נפש האדם בבואו במיצר ההכרח. אך גזרה להפקיר את נפשו ויפן אל ימין ולא אל שמאל אין זאת רק כי רעות המה עבירות אלו לה' ולאנשים (אשר על כן לדעתי לא חלה שום עבירה למשול על כל בעל חי זולת שלש עבירות אלו ע"ז ג"ע ש"ד שהוא נעבד ונרבע ושוהנ"ס) ולא יקר האדם נגדם ואם כן אחרי עשותו אותם גם אם אנוס הוא למה לא נמיתהו כמו האיש אשר יעשה ביד רמה ואנוס האמתי לא נקרא רק היכא שעיקר התחלת הפעולה איננה באה מכחו רק הוא לה בבחינת אמצעי ובמדרגת כלי לבד כגון שרוצין לזרקו על תינוק ויתמעך אבל אם הוא הוא העושה המעשה בכחו ובנפשו ורק הפחד לנפשו הניעהו על זה אז אין מהראוי אשר ינצל בטענה זו (ועי' בספר המבקש בשאלה ששית להחסיד) ואם כן הדין הראשון צריך מובן למה נפטר  באנוס מחמת מיתה: ואשר אחזה בהבנת הדבר הוא דהנה ידוע חקירת חכמינו בענין תכלית העונש אשר אנו מענישין לאיש העובר על כל דבר חטא ועון אם הוא לכפרת פשע על מעשיו הרעים ובזה סר עונו או אם הוא רק לגדור פרץ לעתיד לבל תהי' עוד העבירה ההיא לצור מכשול בקרב העם ושמעו לקול העונשין ויחדלו כי נפל פחדם עליהם כנזכר הרבה פעמים למען ישמעו וייראו וגו' ואולם הדעת נותנת וכן שפטו הרבה חכמים כי הטעם השני עיקר והוא רק לתקן עולם במלכות שמים ולא יזידון עוד וביותר עונש מיתה מסתבר כי הוא רק להיות הפחד מזה גירא בעינא דשיטנא ולא יהי' לו שומע וכן יש לפרש ולארץ לא יכפר כי אם בדם שופכו. ירצה כי בכלל מאת יושבי הארץ לא יוסר הנזק ההוא שיוכל לצמוח על ידי פורץ גדר החוטא הלזה כי אם בדם שופכו. וימנעו העם לעשות כמוהו לרוע ויכופר שיעורו ענין הסרה וקנוח כמ"ש רש"י בכ"מ. וכן על דרך זה יובן ובערת הרע מקרבך ואין להאריך במובן מעצמו ועכ"פ על זה יורו פשוטי המקראות וכן הוא הכרעת הדעת הישרה אשר עונשי התורה וביותר עוד עונש מיתה הכל הוא תיקון על לעתיד להזהר מיראת העונש (ועיין בס' כסא דהרסנא סי' ש"א): ומעתה נאמר כי זהו בעצמו הטעם באונס מחמת מיתה ועבר ולא נהרג דפטור. כי מה בצע בדמו הלא לא נעשה בזה תיקון כלל לעתיד הן כל איש כי תקראנה אותו כאלה ולא יוכל להנצל ממיתה אם לא בעשותו אחת משלש עבירות אלו אז לא יירא לנפשו מבוא בדמים מחמת פחד העונש כי אמור יאמר מוטב שאהי' נידון אחר זמן בב"ד ולא אמותה הפעם והואיל שלא יגיע לנו תועלת מכאן ולהבא למה נפגע בו חנם להכותו נפש והנה זכינו לדון דין אמת לפטור מכל עונש את העובר מחמת יראת מיתה ואמנם כל זאת מתקבל נכון רק היכא שהוא אנוס מחמת מיתה אבל באנוס ע"י חולי שגברה עליו הנה בכגון זה הלא יתוקן לנכון לעתיד אם מות יומת. כי האיש הבא במבוכה כזו הלא יפחד להתרפאות באלו ג' עבירות כי בן מות יהי' בודאי ואם לא יתרפא מהם עוד יש לו תקוה שיחיה בלעדי זאת ואף אם הוא חולה שיש בו סכנה עוד לא נכזבה תוחלתו ובפרט כך הוא טבע החולה להתחזק בתקותו ויען על ידי גזירת העונש יפרוש ולא יעבור מאותו טעם גופי' עונשין אותו כשיעבור והנה יאירו כשמש בצהרים דברי רבינו בהבדל שני דינים אלו: וראיתי בשמות רבה (פט"ז) דברים מורים לסברתינו וז"ל תמן תנינן בכל מתרפאין חוץ וכו' ובשפיכת דמים כיצד שאם יאמרו לו לאדם בוא והרוג את הנפש ואתה מתרפא אל ישמע לו שכן כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם דמו ישפך האיך יכול החולה להתרפאות משפיכת דמים ע"כ ומבואר כן דינו של רבינו דבאנוס מחמת חולי ממיתין אותו אח"כ וגם ביאר המדרש הטעם למה ממיתין אותו הואיל וכל מי שהוא וכו' דמו ישפך האיך א"כ ירצה החולה להתרפאות בזה הלא יפרוש א"ע מפני פחד מיתה וכיון שיש תקנה לעתיד לכן מאותו טעם גופי' הי' נהרג ודו"ק : הלכות עכו"ם פרק שנים עשר הלכה ג': כל מצות עשה שהיא  מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה שהנשים חייבות. ע"כ. הנה בהך ענינא דמעשהז"ג דנשים פטורות' יש קצת מבוכה בהשקפה ראשונה שעי"ז יתגלגלו איזה קושיות וכן איפכא יתורצו לכאורה איזה ענינים עפ"י הך כללא אבל אחרי העיון יעלה בידינו ברירא דמלתא בס"ד והאמת יורה דרכו כי הוא זה: א בפ"ה מהלכות אבל כתב רבינו במה דברים אמורים (שהכהנים מצווין להיטמאות לקרובים) בזכרים שהוזהרו על הטומאה. אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות 